"אין גבול": אורי רם בביקורת על ספרו של מיכאל פייגה – מידעון מס' 49

מיכאל פייגה – שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל, ירושלים: מאגנס/אשכולות (276 עמ')

סקירה זו נכתבה בשנת 2003. היא מוקדשת לזכרו של מיכאל פייגה ז"ל.

בשנות השמונים הראשונות נוסדה בישראל תנועת "יש גבול" תנועה זו הצביעה על הבעייה היסודית ביותר של ישראל מאז 1967 – טשטוש הגבול הטריטוריאלי וכתוצאה מכך אף הגבול המוסרי. ספרו של מיכאל פייגה עוסק בתרבות הפוליטית בישראל בצילן של סוגיות גבול אלה. הוא מנתח את המסרים התרבותיים של שתי התנועות הגדולות המציעות חלופות הפוכות לעיצוב הגבול הטריטוריאלי והמוסרי – גוש אמונים ושלום עכשיו.

בשונה מספרים אחרים העוסקים בהיבטים פוליטיים או היסטוריים של כל אחת מן התנועות הללו, ייחודו של הספר הוא בניתוח המעמיק של הנחות היסוד של התרבות הפוליטית של התנועות, ובהשוואתן השיטתית זו לזו. פייגה מנתח את גוש אמונים ואת שלום עכשיו כתנועות המציעות זהויות ישראליות חלופיות: גוש אמונים מציע זהות של קהילת מאמינים הקשורה לארץ ישראל המובטחת מימי המקרא הקדומים, ושלום עכשיו מציעה זהות של אינדיבידואלים המקיימים אורח חיים מערבי במדינת ישראל שבגבולות הקו-הירוק. כאשר מפרקים את הזהויות הללו למרכיביהן היסודיים מוצאים כי המחלוקת סבה על תפיסת הזמן ותפיסת המרחב הקולקטיביות, ואלה מגדירות את ההבדל בתפיסה הפוליטית.

במימד הזמן גוש אמונים מתייחס אל ההיסטוריה בהא' הידיעה, מסכת גורל ממושכת ורוויית משמעות, המתחילה עם היווצר העם ואמונתו וממשיכה לאורך הדורות. הציונות ומדינת ישראל הם רק חולייה בנרטיב ההיסטורי הזה. הארץ ניתנה בהבטחה אלוהית; הערבים הם גויים; הציונות מבשרת את פעמי המשיח. שלום עכשיו מתייחסת אל היסטוריה ללא הא' הידיעה. היסטוריה היא לא ביוגרפיה רוחנית, אלא פשוט מה שקרה. ההיסטוריה הרלוונטית היא מה שקרה לאחרונה – אולי החל מהעלייה הראשונה. ההיסטוריה בעבורה מתחילה לכל המוקדם עם הציונות ומה שיש בה הוא התיישבות ויצירה חברתית. ה"עכשיו" שבשם התנועה הוא המפתח הסמלי. החיים הם עכשיו, הסוגיות הן נסיבתיות, ועל הפתרונות להיות מעשיים.

כך גם במימד המרחב, גוש אמונים מתייחסת אל ארץ ישראל כאל מקום ייחודי, מקום שבו דרכו רגלי "אבותינו" ומקום שבו התרחש המתואר במקרא הלכה למעשה. שלום עכשיו מתייחסת אל מדינת ישראל כאל המרחב הטריטוריאלי שבו ניתן לממש את הריבונות הישראלית, כפי שאכן היה עד 1967. גישת שלום עכשיו למרחב היא גישה של ילידים – המרחב הזה הוא שלנו פשוט כי אנחנו פה עכשיו.  מכאן גם התפיסות הפוליטיות השונות. עבור גוש אמונים הערבים הם גורם זר שהיגר לארץ לא לו בזמן שבעלייה האמיתיים נעדרו שלא ברצונם. מהותה של המדינה היא יהדותה והדמוקרטיות שלה כפופה לכך – ובהתאם לכך מעמד הערבים בה.  עבור שלום עכשיו הערבים מצויים כאן עכשיו, כעובדה, ממש כשם שהיהודים נמצאים כאן עכשיו, כעובדה, והדרך היחידה לאפשר חיים בוטחים ומשגשגים לשני הצדדים היא פשרה טריטוריאלית, היינו חלוקת הארץ.

אך בעיקרו הספר אינו עוסק ב"תפיסות" כאידיאולוגיות מופשטות, כי אם בפרקטיקות תרבותיות, מעין מערכות כלים סמליות שבאמצעותם "מבנים" תפיסות עולם. שלוש מערכות כלים כאלה המנותחות בספר הן תרבות הזיכרון, תרבות המדע ותרבות הפעולה של שתי התנועות. תרבות הזיכרון היא במרכז העניין. ההבדל בין תרבויות הזיכרון של שתי התנועות אינו רק ביחס לתכני הזיכרון (מה זוכרים) אלא גם ביחס לעצם חשיבותו של הזיכרון בתרבות הפוליטית (כמה זוכרים). גוש אמונים הוא תנועה המתמסרת לזיכרון – ואין זה משנה אם זהו זיכרון "אותנטי" או "מומצא", ומכאן ה"אמונים" שבשמה. ההסתמכות הזו על העבר היא קודם לכל מקור הלגיטימציה לפרוייקט הקולוניאלי שהגוש מוביל, פרוייקט כיבוש המרחב וההתנחלות בו תוך התעלמות, נישול ואולי אף גרוש של תושביו הפלסטינאים. עם זאת, ממזג הגוש שתי מסורות גדולות של זיכרון – היהודית והלאומית. ומכאן מה שפייגה מכנה ה"מפץ הגדול של הזיכרון": "הזיכרון חשוב למתנחלי גוש אמונים הן בשל מטרותיו הפוליטיות המניפולטיביות הן בשל מרכזיותו בזהותם הדתית והלאומית. יש כאן מעגל המזין את עצמו: מפעל ההתנחלות שולח את גוש אמונים לשיח הזיכרון, ומרכזיותו של הזיכרון שולחת את גוש אמונים להתנחל" (38).

עבור גוש אמונים קו השבר הגדול בתרבות הפוליטית הישראלית הוא זה שבין השוכחים לבין הזוכרים: השוכחים הם בניה של הציונות הפוליטית, זו הרואה את ישראל כמדינת לאום מודרנית לכל דבר; הזוכרים הם בניה של הציונות הדתית-לאומית, זו הרואה את מדינת ישראל כמפעל של "שיבה" אל מקורות היהדות ואל ערכיה.  ארץ ישראל אינה רק "מקלט בטוח" במובן ההיסטורי הקונקרטי אלא הארץ המובטחת והקדושה במובן תיאולוגי מטא-היסטורי. בהתאם לכך, הפרקטיקה התרבותית בה נוקט גוש אמונים, היא של אימוץ הסמלים, האתרים, ימי החג והזיכרון, הנרטיבים והגיבורים של הציונות החילונית, על חלוציה, מתיישביה ולוחמיה, תוך שהם עוברים "דתיזציה" ומוצבים בהקשר של הגאולה. אך טעות היא לחשוב שה"אמונים" של הגוש הם רק לעבר הרחוק. בגוש מתחולל גם מה שפייגה מכנה "הנצחה מדרג שני": "חברי התנועה מנציחים את נסיונם שלהם להנציח … … התנועה בימינו 'צורכת' יותר ויותר את ההיסטוריה שלה עצמה" (60)  – זהו חלק מתהליך המיסוד שעובר על התנועה המהפכנית לשעבר. בהתאם לכך מנתח פייגה אירועים בתרבות הזיכרון של גוש אמונים: ביניהם הנצחת ימית, ההתנחלות בחברון, פרשת רחלים ועוד.

מקומו של העבר אצל שלום עכשיו שונה לחלוטין. אם שלושת מצייני הזמן הגדולים עבר, הווה ועתיד, הם מעין טלסקופ נשלף בעל שלושה סלילים, הרי שאצל תנועה זו הסליל של ההווה הוא הארוך ביותר, ומכאן ה"עכשיו" שבשמה ומכאן ההמנון הלא-רשמי שלה הקורא "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". ראשי הפרקים בספר שעוסקים בתרבות הזיכרון של שלום עכשיו מדברים בעד עצמם: "עומקה של הרדידות"; "ההיסטוריה של הטווח הקצר" וכן הלאה. פרספקטיבת הזמן הרדודה והקצרה הזו, יחסית לנרטיב היהודי והציוני, היא היא, כפי שמפרש פייגה המסר של התנועה. יתרה מכך – בתפיסת התנועה "שכחה היא תנאי יסוד לפתרון הסכסוך [הלאומי] … שני העמים לא יפעלו על סמך זיכרונות העבר ולא ינסו להשיג גמול הולם על עוול שנעשה להם" (176). פייגה אכן מזכיר לנו, בניתוח התנועה, כי בניגוד למקובל לחשוב בישראל, גם השיכחה ולא רק הזכירה, היא משאב פוליטי ממדרגה ראשונה (כפי שטען, אולי ראשון, יהודה אלקנה במאמר קצר ומונומנטלי על "בזכות השכחה"). שלום עכשיו נוקטת בפרקטיקות שונות של ניכוס העבר, במקרה הזה לצרכי הווה. כך למשל, מנהיגות שלום עכשיו שותפה ברמ"ח אבריה להוויה הצבאית הישראלית (אפשר לומר אולי "במח"ט אבריה"),  אך זאת באופן יוצא דופן – כמשקפת את לקחי השלום של המלחמות. גם אצל שלום עכשיו חלה התמסדות – מסמך הייסוד של התנועה היה "מכתב הקצינים" מ 1978 שבו גוייסה היוקרה הצבאית למהלך השלום; במכתב הקצינים השני, כעבור עשור, כבר הייתה החתימה פתוחה לכל, כולל למי שאינם לוחמים ולמי שאינן גברים.

פרשת הירצחו של אמיל גרינצוויג בהפגנה של שלום עכשיו ואופני הנצחתו על-ידי התנועה מגלמת את פרדוקס ההנצחה של תרבות זיכרון החותרת לשיכחה. התנועה נאלצה למצוא דרכים למה שפייגה מכנה "אי-הנצחה" ויצירת "אנטי-מיתוס" כדרכה המיוחדת לזיכרון ולגבורה.  וכך במקום "טקס זיכרון" הפכו ערבי הזיכרון לגרינצוויג לכנסים מעין-אקדמיים. הטון מאופק ואפילו מנוכר משהו, הנושאים עוברים הפשטה והזרה: "אם המיתוס תפקידו לתת משמעות אחידה והרואית לאירוע הניתן לפרוש בכמה דרכים, הרי ששלום עכשיו עושה בדיוק את ההפך … היא עושה רלטיוויזציה של המסר התנועתי שלה עצמה ומכניסה קולות חתרניים ללב התנועה" (214). באירוע שציין עשור להריגתו של גרינצוויג שמו לא הוזכר. גרינצוויג, מסכם פייגה, "הוא מיתוס שנועד ללמד שבתנועת השלום הישראלית אין מיתוסים" (217).

מערכת פרקטיקות שניה שנעשה בה שימוש היא תרבות המדע. שתי התנועות עושות שימוש במדע כדי לאושש את טיעוניהן האידיאולוגיים. המדע המגוייס של גוש אמונים הוא הארכיאולוגיה המקראית, המתווה מפה קדומה מדומיינת. המדע המגוייס של שלום עכשיו הוא כלכלת התיישבות. שלום עכשיו מספקת לציבור נתונים עדכניים על המתרחש משני צדי "הקו הירוק" – מפת ההווה המדומיינת שלה. היא מסבירה ל"אזרחים" שבדמוקרטיה שבצד המערבי של הקו הירוק את המתרחש מצדו המזרחי, שם "תושבים" ו"מתנחלים" מתכתשים זה עם זה.

התחום השלישי שבו נבדלות התנועות הוא כאמור תרבות הפעולה הפוליטית – בעיקר ההפגנה. גוש שלום היא תנועה המקיפה את הוויית החיים של חבריה והמגייסת מהם מחוייבות כוללת. שלום עכשיו היא תנועת מחאה מובהקת, מעין שלד רופף של פעילים אשר מדי פעם קורא לציבור האינדיבידואלים הקשורים אליו למפגן כזה או אחר. הפגנות גוש אמונים מתלהמות; הפגנות שלום עכשיו עצורות. מתנהגים בהן כמו בקונצרט או בתיאטרון. באים, משוחחים, חוזרים הביתה. פייגה מיטב לתאר את ההבדלים הללו באופן גראפי – בהפגנות הגוש על השוטרים לעמוד עם הפנים אל המפגינים ולהגן על הרחוב מפניהם, לבל יפרצו ויגלשו; בהפגנות שלום עכשיו על השוטרים לעמוד עם הפנים אל הרחוב ולהן על המפגינים מפני הרחוב המאיים להתפרץ ולגלוש נגדם.

שתי התנועות אותן מנתח הספר עיצבו את התרבות הפוליטית בישראל בשנות השבעים והשמונים. מאז עברו כמה תהפוכות פוליטיות על ישראל ועל המזרח התיכון. מי שיבחן היום את החברה הישראלית יצטרך לשאול האם תנועת ש"ס ומפלגת שינוי הם צמד הניגודים החדש אשר מציין, מצד אחד, את ה"אמונים" בדמות ה"עטרה ליושנה", ומצד שני, את ה"עכשיו" הפרגמטיסטי בדמות המעמד הבינוני החדש. גם ההבדלים מעניינים – ש"ס ושינוי מפנות את הפנים "פנימה" אל תוך החברה הישראלית-יהודית, לעומת גוש אמונים ושלום עכשיו שסדר המתמקדות בסדר היום הלאומי-בטחוני. גם ההקשר האזורי עבר תהפוכות, האחרונה שבהן היא הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון. נוכחות זו, שהיא אחת ההשלכות של  התקפת אל-קאידה על ארה"ב ב11 ספטמבר 2001, עשתה חסד לממשלת שרון, ממשלה בעלת מחוייבות עמוקה לפרוגרמה של גוש אמונים, אך לא ברור אם בעתיד לא תיטה הכף בחזרה אל הנוסחה היסודית של שלום עכשיו, כלומר הפרדה בין שתי מדינות — פלסטינית וישראלית. פייגה מציג בעניין זה תזה בדבר האירוניה של ההיסטוריה – במעשיה יצרה גוש אמונים את "קלף המיקוח" שבו תממש מדינת ישראל את הפרוגרמה של שלום עכשיו – קיבוע מוסכם וסופי של גבולות מדינת ישראל בקווי 1967. בעקבות האינתיפאדות ברור לכל – מברק ועד שרון — כי על ישראל להתפנות מן השטחים וכי מדינה פלסטינית קום תקום, מה שנותר לברר הוא רק ההסדרים הביטחוניים הכרוכים בכך. כדרכו לאורך הספר מסיים המחבר את הספר בחילוץ המשמעות הסימלית מאירוע פחות-ערך כביכול. קצין צה"ל המסביר למגוייסי מילואים את מפת ה A, B ו C של שטחי הגדה אחרי השכם אוסלו נותן בהם את הסימנים הבאים: A  זה "ערבים"; B זה "ביחד" ו C זה "סלנו". "סלנו" זה לא "שלנו" מסכם פייגה.

הספר שבפנינו מציג את אחד הניתוחים המעמיקים ביותר שפורסמו על התרבות הפוליטית הישראלית. עם זאת, להערכתי, תחת עטו של המחבר שלום עכשיו מסתמנת כרדיקאלית מעט יותר ממה שהינה בפועל — תנועה של המעמד הבינוני הלאומי הממוסד; גוש אמונים, לעומת זאת, מסתמנת כמתונה מעט יותר ממה שהינה בפועל – תנועת גייהאד פנדמנטאליסטית לכל דבר ועניין. אך למרות ההבדל בין התנועות רב גם המשותף ביניהן. בעקבות מושאי מחקרו מנהל מחבר הספר ריקוד זהיר בין המשותף והמפריד ובין ההמשך והשינוי ביחסן לציונות. שתי התנועות הן תנועות ציוניות לעילא, אך הן מפרשות את הציונות בדרכים שונות ולכן העתיד שהן מציעות שונה. את ההבדל אפשר לסכם כך: גוש אמונים היא תנועה של התפשטות גיאוגרפית – היא מבקשת להיאחז בכל הטריטוריה למרות היותה מיושבת בפלסטינאים; שלום עכשיו היא תנועה של הפרדה דמוגרפית – היא מבקשת להיאחז רק בגבולות המבטיחים רוב יהודי. הצרה היא שבין הגיאוגרפיה לדמוגרפיה נכתשת לה הדמוקרטיה.