כותבים את התסריטים התרבותיים של הדוקטורט, מאת: אורי כ"ץ – מידעון מס' 51

בכל שנה מתקבלים במשטרת ישראל אלפי דיווחים על נעדרים. למרות זאת, וכפי שאני מגלה פעם אחר פעם במחקר הדוקטורט שלי, משפחות הנעדרים מתמודדות לא רק עם חוסר הוודאות הנורא ביחס לגורל יקיריהן, אלא גם עם חוסר אונים מוחלט בכל הקשור לפעולות המצופות מהן במצבן החדש. האזרחים הנעדרים בישראל מודרים מן השיח, כבני אדם וכשדה חברתי, ולכן התסריטים התרבותיים בשדה הם מעטים ולא ברורים. התסריטים התרבותיים – דפוסים של פרקטיקות המכוונים פעולה חברתית בתרבות מסוימת –  מהווים מעין מדריכי התנהגות בלתי פורמליים, ובהיעדרם אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות. התסריטים התרבותיים הם לא תמיד תולדה של שיח מפורש על נושא מסוים. בעבודת המחקר הקודמת שלי, בנושא הפריה מזרע של מת, גיליתי שרבים ידעו היטב (ידיעה תרבותית כמובן) מה לעשות דווקא בשעות הראשונות לאחר קבלת הודעה על האסון שפקד אותם, וביקשו ליטול זרע מן המת. זאת, אף על פי שבאותה עת רובם ככולם מעולם לא שמעו מפורשות על קיומה של הטכנולוגיה המאפשרת זאת. הם הסבירו את בקשתם כ'כוח עליון' או כדחף ביולוגי פנימי. אני מפרש זאת כ'אינסטינקטים תרבותיים', המנחים אותנו להתנהגות מסוימת בנסיבות מסוימות.

על ההנחיות התרבותיות הללו, בין אם הן מכונות 'תסריטים תרבותיים', 'אינסטינקטים תרבותיים', או פשוט 'הביטוס', הרהרתי בעודי צועד בשבילי אוניברסיטת בן גוריון ביומי הראשון כדוקטורנט. בשני התארים הראשונים היתה לי מערכת שעות ברורה ובכל קורס קיבלנו סילבוס ברור ומפורט. אבל מה עושים בתואר הארוך ביותר, הקשה ביותר, הבודד ביותר? ואיך פורטים לפעולות את כל אותן רמיזות שהגיעו לאוזניי בתדירות הולכת וגוברת (ליצור קשרים; מינגלינג; לפרסם)? בהיעדר אפשרויות אחרות, שמתי יהבי בסדנת הדוקטורנטים, שבהחלט סייעה לי להבין קצת יותר על מה מדובר. אלא שיותר מלהבין מי נגד מי, הבנתי שבתואר השלישי יש בדיוק 'מי' אחד – אני. לימים, השתעשעתי מאוד מהמחשבה שאני זה שמקבל מדי פעם מיילים שמבקשים עצה – על הבירוקרטיה של התואר השלישי, על מלגות ושאר ירקות.

בין העצות שנשמעות בין חדרי הדוקטורנטים באוניברסיטה, חוזרת על עצמה העצה להצטרף לקבוצת עמיתים של דוקטורנטים. כעבור כשנתיים הבנתי את כוחה של קבוצת העמיתים הזו. החשיבות של הקבוצה המעולה שאני משתתף בה חורגת בהרבה מההערות (החשובות והמועילות לכשעצמן) שאני מקבל על הטקסטים שאני כותב. זוהי קבוצת ההתייחסות הראשונה שלי לדילמות, לקשיים ולאפשרויות שאני נתקל בהן ושעד אותו רגע נותרו ביני לבין שולחן העבודה שלי.

לכן, כאשר נבחרתי בכנס הסוציולוגי האחרון להיכנס לנעליו הענקיות של אולג קומליק כנציג החוקרים הצעירים באגודה הסוציולוגית, ידעתי שאני רוצה ליזום תכנית כלשהי שתסייע בהקמת קבוצות עמיתים. יחד עם הילה נחושתן המופלאה יצרנו את תכנית study buddy, תחת המטריה של האגודה הסוציולוגית והאגודה האנתרופולוגית. כבר בשעות שלאחר המייל הראשון המבשר על התכנית, ישבתי משתאה אל מול מונה טפסי ההרשמה שהלך ועלה. עד למועד האחרון להרשמה התקבלו מעל למאה טפסים שהיו מעל ומעבר לציפיותיי. ובכן, מתברר שבין אותה עצה שנדמה שכולם מכירים בה, להצטרף לקבוצת עמיתים, לבין יישומה, ישנה דרך רחוקה ומורכבת. מתברר שהבדידות כנקודת המוצא של התואר השלישי שרירה וקיימת.

אני רואה בתפקידי כנציג החוקרים הצעירים באגודה הסוציולוגית, כמו גם ברשימת התפוצה הנהדרת שירשתי מאולג, פלטפורמות אפשריות לכתיבת התסריטים התרבותיים החסרים לדוקטורנטים (וגם לדוקטורים צעירים, כפי שהבנתי במהרה מההיענות לתכנית). כולנו, סוציולוגים דעתניים וביקורתיים ככל שנהיה, זקוקים להם.