משתהים למול מרחב ההשתהות- פתיתי מחשבה על מחאת האוהלים 2011 / הגר חג'ג' ברגר – מידעון מס' 49

"זה יום של אמצע הקיץ, ובעצם לילה של סוף יום. מסביב למקבץ האוהלים מתיישבת חבורה של אנשים ונשים, צעירים וצעירות. אחד עם גיטרה, שני עם מפוחית, אחת עם המחשב ועוד אחד קורא את עיתוני הבוקר, "איזה בזבוז לקרוא את העיתון" זורק לעבר בחורה שיושבת ספק-שוכבת על הספה המאובקת לידו. כעת יושבים סביב הסלון המאולתר 12 אנשים. באמצע שולחן ענק ועליו כוסות קפה שחור שמזמן היו צריכות להיזרק לפח, עיתונים, קופסאות של ערגליות, גליליות, עוגיות וכעכים. אני כותבת ביומן את השורות האלו, מנסה לתת לזרם התודעה להעביר את הזמן במחשבה שאולי יקרה פה משהו דרמטי. אחרי הכול מדובר במחאה. עוברות עוד דקות ארוכות.  הבחור עם הגיטרה פרט על המיתרים והפסיק. הוא מתבונן על השמים. כמוהו חלק גדול מהאנשים פה. מתנהלת שיחה שקטה סביב בעיות החשמל. מסתבר שהקומקום בתהליך גסיסה מתקדם ויש צורך לסייע לו להחזיר את נשמתו השמיימה. מחאה. אני נכנסת לחלום הזה. הרבה זמן לא מצאתי את עצמי יושבת עם אנשים או לבד ופשוט נמצאת. "מישהו? קפה?", שואלת אגם (סטודנטית תל אביבית, בשנות העשרים לחייה). שניים מרימים ידיים. היא מכה ברכות בקומקום שנאבק בכוחותיו האחרונים. "סחתיין, נתן עבודה", אגם צוחקת ומוזגת מים רותחים לתוך הכוסות. אנחנו יושבים עוד כמה דקות ארוכות ככה. עוד נגינה בגיטרה. מחיאות כפיים שקטות. נוגה (בת כמה? סטודנטית? כמה מילים כמו אגם. אם לא – אז תורידי גם את המידע על אגם. שיהיה אחיד) מגלגלת סיגריה, מדליקה וכותבת במה שנראה כמו יומן (הכריכה ועליה הכיתוב "יומן מסע" די מסגירה אותה). עוברות עוד דקות רבות. יגיל קם ומתמתח (מי זה? הבחור עם הגיטרה? כנ"ל – כמה מילים עליו), "יאללה, ניפגש מחר". כמה ראשים מורמים, "לילה טוב, גבר".  אנחנו ממשיכים לשבת". יומן השדה. יולי, 2011.

בקטע זה מיומן השדה שכתבתי במאהל רוטשילד עת המחאה החברתית של קיץ 2011, אנו מוצאים דממה, בהייה, אחיזה באוויר. התעסקות בפרטים קטנים וחסרי משמעות לכאורה, של היומיום במאהל. למשל, גסיסתו של הקומקום. כך החל המחקר שערכתי על המחאה החברתית של קיץ 2011, שאיננו אלא מחקר על החברה הישראלית המשתקפת ממאהל רוטשילד.

בשדרות רוטשילד, שם החל הכל, הממטרות התיזו הרבה מים והדשא הוחלף בינתיים. חמש שנים אחרי, כשנזקקים בסיכומים, ההשלכות של המחאה עולות על פני השטח ומשמשות לצריבת הזיכרון הקולקטיבי. אך מה היה שם? באותו מאהל שעדיין מתקשה להתפענח מול יומני השדה, הראיונות, התצפיות ואיתם ההרהורים, המחשבות והתהיות?

שדרות רוטשילד, ניתן ללמוד מהפרשנויות המסכמות ומהמאמרים החשובים שנכתבו עד כה, היו המרכז שהוביל למחאה כלל ארצית שהשלכותיה הפוליטיות- כלכליות נידונו רבות. את המאהל, שמשך אליו אלפים, אם כשוכני קבע במאהל ואם כאורחים, אשר כמו חללית חיזרית היה ונעלם, את המרחב הזה אני מנסה להחיות.

נקודת המבט שלי, שבוחנת את מאהל רוטשילד בזמן נתון של שלושה חודשי המחאה, מתמקדת ברמת המיקרו. רוטשילד ייצגה בליל קולות שייצגו את מה שאחד משוכני המאהל קרא לו: "מגדל בבל. כולם פה באים להגיד משהו, אף אחד לא רוצה לשנות את אף אחד. כאן מותר להגיד הכל". כך, במרחב מוגדר, בלב תל אביב, נוצרה בועה מדטטיבית של קבוצת אנשים שבאו בכדי ליצור שינוי וקראו לצדק חברתי, ובמהרה מצאו עצמם משתהים למול החברה, למול החיים שלהם עצמם, כשהם בוחנים את המשמעויות של כל אלה. בשונה מכור ההיתוך, או ממאבק קולקטיבי גרידא, במרחב המחאה של רוטשילד עסקו בשימור השוני. כך הפכה רוטשילד למה שאני מכנה "מרחב השתהות". הכוונה למרחב המתקיים בסביבה מוכרת, בתוך שדה התרחשות חברתית, אשר הכניסות והיציאות אליו וממנו לא מחייבות.  מרחב שהוא בה בעת חיצוני ופנימי לחיים החברתיים, שקוף להתבוננות של המשתתפים במחאה כמו גם לצופים מהצד. מרחב שטשטש קטגוריות והיררכיות חברתיות ואיפשר להשתהות; להעלות שאלות אישיות;  לבחון סוגיות  קיומיות שנוגעות לחיים בכלל ומעלות תהיות על שינויים בחברה. השוכנים במרחב ביקשו לעצור אל מול הפעולה המחאתית ולחפש את עצמם בתוכה ולצידה.

רגע ההשתהות הזה, שעולה בעוצמה מבין שורות הטקסט של יומן השדה לעיל, משקף את ייחודו של מאהל רוטשילד. מאהל, שבו קובצו אנשים שהגיעו כדי ליצור שינוי ולקחו חלק כזה או אחר במחאה. אך מה המחאה הייתה להם? מה היה עבורם המרחב שנעו בו ושהניעו בו את גלגלי העשייה והמחשבה לפרק זמן של שלושה חודשים? איך המרחב הזה הפך להיות מרחב לימינלי, בהקשרו התרבותי-חברתי אך לא פחות מכך גם בהקשרו האינטר-סובייקטיבי? מה הם מאפייני המרחב שאִפשרו את כל אלו, דווקא בשדה של מחאה חברתית ודווקא במאהל המרכזי של המחאה, שהכול התחיל בו?

מאהל רוטשילד הוקם כחלק מפעולה מחאתית כנגד יוקר המחייה בישראל. היה זה אמנם מרחב זמני, אך הוא מוקם בשׂדרה מרכזית, שהייתה פתוחה לחיי היומיום ולא חיצונית להם. במהותו, היה המאהל סמל המחאה החברתית של קיץ 2011. הוא סימל את התסכול, חוסר האונים וחוסר הוודאות שהתנקזו בשנים האחרונות וניפצו בועה בקרב צעירים רבים. אלא שבנוסף לייצוג הסמלי שלו, ההתרחשות במאהל רוטשילד איפשרה לאנשים שפעלו בו גם לעצור; להשתהות; לחפש. המאהל שהפך ביטוי מיידי למחאה החברתית ולהצהרות הקונקרטיות שלה, התעצב במקביל גם כמרחב שאיפשר חיבור בין החברתי לאישי והזין את הנפש הסוציו-תרבותית שזעקה למשמעות כלשהי, אך חדשה ואחרת.

בהמשך לסיכומי דו"חות המס-המצפוני שנערמים בחודשים האחרונים וקוברים את שרידיה החיים של המחאה, אנו צריכים לזכור כי קיימת נקודת מבט שקופה במחאה,  היא נקודת מבטו של  הפרט. הקשר זה משלים את ההקשרים הרחבים והחשובים שהמחאה ומחאות בכלל נחקרו עד היום, ובכך מעלה סוגיות שנוגעות לפרט בעידן הפוסט מודרני בעיר הגדולה והחיפוש התמידי שלו או שלה אחר המשמעות.  ולנו, נותר להשתהות ולקוות שיאפשרו לנו להתמהמה בדרך ולו עוד מעט.

הכותבת היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית

נושא העבודה: "מולטיטופיה רוטשילד": מחשבות על זהות פוסטמודרנית במרחב של השתהות

מנחה הדוקטורט : פרופ' גד יאיר