סיכום פעילות קהילת גוף תרבות וחברה 2015 – מידעון מס' 47

קהילת גוף תרבות וחברה

יו"ר ד"ר מירי גל-עזר

מרכזים: דוקטורנטית הילה נחושתן; דוקטורנט אורי ארז

 הכנס ה- 45 של האגודה הסוציולוגית הישראלית

מושב קהילת גוף תרבות וחברה

"הגוף המסוכן – הגוף המאוים"

 מארגנת ויו"ר ד"ר מירי גל-עזר

רשמה: דוקטורנטית הילה נחושתן

נושא ומוקד המושב הוצע ועוצב על-ידי יו"ר הקהילה ד"ר מירי גל-עזר מהמכללה האקדמית כנרת, והוא עסק בגוף המסוכן, הגוף המסכן, הגוף המאיים, הגוף המאוים, שאינם מבנים מהותניים, אלא מבנים דינמיים הנטועים, מעוצבים, מכוננים ומשקפים בו זמנית תהליכים מרכזיים בתרבות ובחברה וחושפים את המערכות הגדולות היוצרות את ההבניה החברתית-פוליטית של הגוף. תהליכי הטרנספורמציה של הגוף ושאלת הגבולות והמעברים בין השדות בו הוא מצוי, במצבים משתנים של השהיה תרבותית בתוך הקשרים שונים של אלימות חברתית-פוליטית" תרבותית סמלית וממשית כאחד, יוצרים תהליכי מעבר מ"גוף לגיטימי" ל"גוף לא לגיטימי" וממרכז לשוליים חברתיים וגיאוגרפיים וחזור חלילה. המושב כינס חוקרות וחוקרים בשדות שונים: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, תקשורת, תרבות ואמנות, היסטוריה, לאומיות, משפט וממשל ועוד, ובו הודגמו ונותחו התהליכים הנדונים לעיל בעזרת מקרי הבוחן שהוצגו במושב.

המציגה הראשונה היתה דוקטורנטית גבי אדמון ריק, מאוניברסיטת בר אילן ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, שהציגה את עבודתה בכותרת "הילדה זקוקה להמשך אשפוז עד שתלמד ללכת": הרחקה, תיקון ושיקום של לקויות גופניות". ההרצאה התייחסה להתפתחות מקצוע השיקום הרפואי מקום המדינה, ולטיפולים שמומנו על ידי המדינה במלחמת העצמאות ובמגיפת הפוליו של אותן שנים. הקריטריונים לפיהם אושפזו אנשים לתקופות ארוכות היו לרוב רפואיים, אולם לעיתים קרובות שיקפו גם מצב חברתי אשר הצריך לדעת הגורמים המטפלים הרחקה מן הבית והקהילה וטיפול במסגרת מוסדית. במסגרת ההרצאה בחנה אדמון ריק מספר מקרים ארכיונים עבורם נדרש אשפוז, ושאלה מהו האיום החברתי אשר עולה ממצבם הבריאותי הקיים והנשקף של המתאשפזים, ומהם הגבולות בין מצבים אשר לכאורה ניתן היה להכילם במסגרת הקהילה לבין המצבים אשר הובילו לסגירת אדם במוסד עד שישתקם ומהם מחירי האשפוז.

גב' ליאורה בינג היידקר, משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת עצמאית, הציגה הרצאה שעסקה ב"המשטר הטוטליטרי מול המחול הטוטאלי: ההתנגדות הנאצית למחול המודרני", שעניינה בפריחתו של המחול המודרני בגרמניה ובאוסטריה, הנקשר לאידיאלים של חירות ושחרור. המשטר הנאצי תמך במחול המודרני, הוא גייס אותו לצרכיו והציב אותו בחזית חלון הראווה התעמולתי שלו. אולם ניתוח היסטורי מעיד על כך שבמהלך שלטונו של הרייך השלישי נדחק המחול המודרני לשולי העשייה האמנותית. בסופו של דבר הודר המחול המודרני עד שנאסר לחלוטין, בעוד שהבלט הקלאסי תפס את מקומו כצורת הריקוד המועדפת על מנהיגי גרמניה הנאצית. בהמשך שאלה החוקרת מה הרתיע את השלטון הטוטאליטרי במחול המודרני ומדוע היה מאויים על ידו? מכאן בחנה את תכונותיו של הגוף הרוקד כגוף מאיים ומאוים בהקשר תרבותי והיסטורי רחב.

הדוקטורנטית ליאת מילביצקי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בכותרת "הגוף המאויים בקרינה בלתי מייננת: מקרה הבוחן של תנודע", הציגה את מקרה החקר של הקמת תנודע שהוא מרכז ידע לאומי להשפעת הקרינה הבלתי-מייננת על הבריאות; שמהווה קרקע פורייה לבחינת ההתמודדות החברתית עם הגוף המאוים על ידי סיכוני הקרינה הבלתי מייננת. בהרצאתה בחנה החוקרת את הבניית המצב הלימינלי בהקמת המרכז, ביחס לציפייה לאבחן סיכונים לגוף האנושי מחד-גיסא, וחוסר הוודאות לגבי הגוף המאוים מקרינה בלתי מייננת (קב"מ) מאידך גיסא. לאור זאת, שאלת המחקר הינה באיזה אופן מצפים ממרכז הידע להתמודד עם חוסר הוודאות בנוגע לסיכונים של הגוף האנושי ממקורות של קרינה בלתי מייננת. הממצאים מראים כי המוסד נע בתוך מצב לימינלי קבוע בו הוא והתומכים בהקמתו אינם מצפים לספק לציבור בהווה מידע מדעי וודאי ומוחלט לגבי סיכוני הקרינה הבלתי מייננת על הגוף אלא לטענתם מידע זה יעוצב רק בעתיד. ההבדל בין ממדי הזמן הוא בהוכחת הסיכון. אם בהווה אין וודאות, בעתיד תהייה וודאות לגבי הסיכון בגוף. כך, באופן פרדוקסלי ארגון זה ממשיך לשמר את המצב של גוף אזרחים מאויים ומסתכן בהווה ובעתיד.

מחקרה של ד"ר לימור מעודד דנון מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב עוסק ב"לימינאליות ועמימות גופנית: התמודדות של אינטרסקסואלים והוריהם". במחקרה בדקה מעודד דנון את המגע בין הגוף האינטרסקסואלי לבין  שומרי הסף – המומחים הביו-רפואיים – אשר יחליטו על קיומו העתידי מרגע היוולדו. ברגע שנולד תינוק אינטרסקס (בעיקר כאשר מאפייני הגוף האינטרסקסואלי חיצוניים) הוא למעשה מסמן עבור המביטים בו גוף ומצב אנושי לימינאלי, כלומר גוף עמום, שאינו חד משמעי, אחיד, נקבי או זכרי. לכן, ההתערבות הרפואית המידית, ניתוחים קוסמטיים באיברי המין החיצוניים (בהתאם למצב הגופני הנתון) היא פרקטיקה ביו-חברתית המכוונת הן לשמר ולאשר מחדש את הסמכות הרפואית על הגוף האנושי והן סוציאליזציה גופנית של סובייקטים אשר אינם הולמים את הגוף החברתי נורמטיבי. היא קוראת לתהליך זה 'מינגוף', אך אל מולו הגוף מגיב, משתנה וחותר תחת התהליך המנרמל בדרכים שונות. מעודד דנון הצביעה על הפרדוקסאליות של מעגליות זו, בה מחד גיסא, הפרקטיקות הטיפוליות אמורות לכונן את הגוף האינטרסקסואלי הלימינאלי כחד משמעי, חברתי ונורמטיבי, ומאידך גיסא הגוף הנוצר באמצעות פרקטיקות אלו הינו לימינאלי ופתולוגי ותלוי בפרקטיקות הטיפוליות כפי שלא היה לפנים.

לבסוף הציג ד"ר עמית קמה מהמכללה אקדמית עמק יזרעאל את הרצאתו על "הכחדתו הסמלית והדרתו הממוסדת בכפייה של הגוף השחור". לדבריו, קבוצה חדשה נוספה לאחרונה לזירות החברתית, התרבותית והתקשורתית בישראל והיא כוללת פליטים המבקשים מקלט בישראל. הוא מתייחס לטרמינולוגיה הנוגעת לפליטים אלו, המומשגים כ"מסתננים", טרמינולוגיה הנגזרת מאידיאולוגיה אתנוצנטרית התורמת להנגדה של ה"לבן" הטהור לעומת ה"שחור" ונקשרת באופן היסטורי ל"מחבלים", אשר ביקשו את רעתה של החברה היהודית ומדינת ישראל בשנות ה-50. בהרצאתו הצביע קמה על הכחדה סמלית כמותית, המבוטאת בהיעדרם של ה"שחורים" מן השיח הציבורי והכחדה סמלית איכותנית המבוטאת בייצוג קלוקל והדרה ממוסדת וכפויה מן החברה. בעוד שני התהליכים הראשונים מתרחשים במציאות הסמלית, התהליך השלישי מתבצע במציאות החברתית: פגיעה בזכויות האדם של הפליטים, כליאה, גירוש, מניעת עבודה ומגורים ושאר ביטויים של שלילת זכות קיומם.

מפגש ודיון של קהילת "גוף, תרבות וחברה": לאחר המושב המרתק, פתחנו במפגש הקהילה, אשר הוקמה מחדש ואליה הצטרפו דוקטורנטים וחוקרים חדשים. במהלך הזמן מאז הכנס הסוציולוגי, היינו בעיקר בקשר ברשימת התפוצה של הקהילה, בה שלחנו כתבות, הזמנות והצעות לכנסים ודנו בעניינים הנוגעים לנושאי המחקר הקשורים לגוף ולחברה. בהמשך השנה אנו מקווים ליצור מפגשים וימי עיון הנוגעים לתחומי מחקר אלו, ונשמח שיצטרפו לקהילה חברים וחברות נוספים העוסקים בתחום זה.