Peter Berger, 1929-2017, מאת: ירון צמח כהן – מידעון מס' 51

תזת החילון בהגותו של פיטר ברגר המוקדם והמאוחר: לזכרו של פיטר ברגר

מפורסם ברשות מתוך האתר ביקורת המציאות של ד"ר ירון צמח כהן.

בסוף חודש יולי הלך לעולמו הסוציולוג האוסטרי-אמריקאי פיטר ברגר. כפי שאמרתי בשיעורים האחרונים בקורס "דת וכלכלה", תחת הנושא תזת החילון והביקורת עליה, ברגר הוא מחשובי הסוציולוגים של המאה ה-20 בעיני, וזאת משלוש סיבות: הראשונה היא שפיטר ברגר מהווה מקרה מעניין של שינוי דעה – "בצעירותו" היה ממייסדיי תזת החילון, אך בבגרותו הוא הפך להיות ממבקריה הראשיים ושימש דוגמה להתפכחות מהדוגמות האידיאולוגיות של הסוציולוגיה של תחילת המאה ה-20, אשר חיפשה להסביר למה הדת צריכה להיעלם מהאופק החברתי. סוציולוגיה זו הפכה להיות פרדיגמטית, כלומר שהמציאות לא הפריעה לה לטעון שהדת נעלמת, גם אם למול עיניה הדת המשיכה להיות כוח חברתי בעל עוצמה. בהתאם לפרדיגמה זו, תופעות דתיות נדחו בטענה שאין הן דתיות אלא משהו אחר (פוליטיות, פסיכולוגיות וכו'). ברגר של שנות ה-60 וה-70 היה ממוביליה של תזה זו. אך ברגר של שנות ה-90 הבין את הקושי שיש בתזת החילון להעניק הסבר מספק לתופעות הדתיות ולהישארותה של הדת, ופעל לתקן זאת.

הסיבה השנייה שבגינה פיטר ברגר ראוי להיזכר לטובה היא המוכנות שלו להודות בטעותו ולהחליף את עמדתו לאור המציאות בה הוא נתקל.– ואין זה עניין של מה בכך, באקדמיה בכלל ובמחלוקת על תזת החילון בפרט. המחלוקת על תזת החילון שהתרחשה בשנות ה-90 בין סוציולוגים אירופים, בראשות סטיב ברוס, שהמשיכו להחזיק בתזת הקידמה המודרנית, לבין אלו האמריקאים, ברשות רודני סטארק, שאימצו את גישת הבחירה הרציונלית, הוציאה הרבה אמוציות וגרמה לקרע עמוק בסוציולוגיה, עד כדי ייאוש עמוק מכל המתודה המדעית. סטיב ברוס לדוגמה באחד ממהלכי המחלוקת אף זעק את ייאושו באומרו "אני יודע שארצי (סקוטלנד) היא הרבה פחות דתייה מאשר הייתה בילדותי, או ילדותם של אבי וסבי" (1999, והביא ראייה זו כטיעון בעד תזת החילון).

לברגר עומדת זכות נוספת והיא שהוא מפנה אותנו להסתכל על הכשלים במדעי האדם האירופים, והראשי שבהם הוא הנטייה לאירופה-צנטריות, ובעיקר לאקסיומה לפיה כל מה שקרה לדת במקרה האירופי הוא בעצם מייצג את כל העולם – אמנם בארצות אחרות לא ייוולד קלווין ולא לותר ולא קאנט, אך מה שהם עשו באירופה חולל תהליך היסטורי אשר ישפיע בהכרח על כל מקום שבו תמוסד המודרניות ולכן יביא לאותן תוצאות של חילון.

#

אפנה להציג דברים אלו (נלקח מעבודת התזה שלי על המחלוקת על תזת החילון בסוציולוגיה של הדת):

ברגר, כאמור, היה ממקדמי תזת החילון בשנות השישים והשבעים והיה בעל השפעה על המחקר. לגביו, החילון מתבטא בקריסת האמינות והסבירות של הגדרות המציאות של הדתות המסורתיות בעולם המודרני. קריסה זו חלה גם על הממד האישי וגם על הממד החברתי – מחד, האדם כבר לא מקבל את הטענות הדתיות כסבירות, ומאידך החברה בכללותה ובמבניה מעניקה לו אלטרנטיבות רבות מתחרות לדת. תהליך חילון זה החל כאשר תחת השפעת המודרניות, אשר מאופיינת על ידי פלורליזם רעיוני ודיפרנציאציה תפקודית, נוצרו תחומי ידע המנותקים (משוחררים) מהדת, כגון כלכלה או משפט. בתחומים אלו הוחלו פרוצדורות אחרות, רציונאליות,  מאלו של הדת והשאירו את הדת לא רלוונטית. ככל שיותר ויותר תחומים נשרו מתחום השפעתה של הדת, משמע, ככל שהדיפרנציאציה התפקודית התפשטה אל תחומים נוספים, הנומוס  (העולם המשמעותי), שהוא תמונת העולם המשותפת של החברה, ובצורתו כדת- כקוסמוס, איבד מיכולתו לשמש כמי שמעניק לגיטימציה לחברה, מבניה ומוסדותיה.

תהליך זה, לפי ברגר, בדומה לתפיסתו של מקס וובר, הוא אינהרנטי לתרבות המערב עוד משחר היווצרותה של היהדות כדת. הצעד הראשון בחילון, שהוא גם הצעד הראשון בדיפרנציאציה החברתית הינו צמיחת היהדות כדת. כאשר היהדות הפרידה בין תחום האל ותחום האדם, היא יצרה הפרדה בין האל לעולם. הרפורמציה הקלוויניסטית המשיכה את תהליך ניתוקו המעשי של האל מהעולם ובכך שיחררה את מה שהיה בגדר פוטנציה בנצרות הקתולית אשר צמחה על בסיס היהדות. במקביל להרחקתו של האל מהעולם מבחינה תיאולוגית, העולם עצמו נתפש כמרוקן מקסם, זאת אומרת ההסבר לעולם וההתייחסות אליו החלו להיות ארציים יותר ורציונאלים יותר ועל פי אמות מידה השונות מאלו של הדת.

אחת ההשפעות של המודרניות לפי ברגר היא צמיחת מערכת פלורליסטית של רעיונות, שלמעשה יצרה מצב של "שוק" רעיונות ודרכי חיים אשר לכל "לקוח פוטנציאלי" יש את היכולת לברור את הפירמה שתמלא את מבוקשו. במקום מערכת דתית אחת מונופוליסטית, שהכילה מבחינה רעיונית ומעשית את כל תחומי החיים, נוצר מצב שבו דתות רבות מציעות עצמן במערכת חברתית לא הומוגנית. כך שמלכתחילה הן לא יכולות להוציא אל הפועל את יעודן כמכילות "הכול" תחת כנפיהן. במצב זה, אף דת לא יכולה לענות על צרכים, אינטרסים ושאיפות של קבוצות אנשים החיים במסגרת אחת (שנקראת "חברה"), אך שונים אלו מאלו ומתבדלים לנוכח אינטרסים וצרכים שונים. כך שבשוק הדתות, דתות שונות נאלצות להתחרות עם אחרות בכדי לרכוש "לקוחות" ולשמר אותם.

אחת ההשפעות של תהליך זה, טוען ברגר, הוא שהדתות החלו לשנות את האוריינטציה שלהן – מאוריינטציה חוץ עולמית אל תוך עולמית. כלומר, כפי שבסביבה תחרותית, כל חברה יצרנית חייבת להתנהל בצורה רציונאלית יותר למען השגת לקוחות ושימורם, כך גם הדת הייתה חייבת להתאים את עצמה לצרכיי הלקוח שעומד מול ההיצע הדתי. רציונאליזציה זו הביאה את הארגון הדתי להתמקד בארצי ולהתעסק עם הצרכים המיידים של הלקוח הפוטנציאלי, וזה על חשבון, או תוך כדי הצנעת, המטרות המוצהרות של הדת – כדרך לישועה או כקשר עם העל טבעי. אך ברמה החברתית, הדת פוסקת מלהיות כוח המעניק לגיטימציה למבנה הכללי של החברה והופכת להיות מעין מועדון חברתי. כך שלאורך השנים, הדת איבדה למעשה את האמינות שלה ואת החשיבות שלה למערכת החברתית הכללית, במקביל לטרנספורמציה של התודעה נוכח הפלורליזם של החברה המודרנית.

ברגר ראה את המודרניות כתופעה שצמחה באירופה כתוצאה מתהליכים מקומיים (המדע האירופי, התיעוש שמביא עימו עיור וצמיחת תיאולוגיות מסוימות כגון זו של קאלווין). אך למרות זאת, הוא ראה אותה ככוח שמניע שינויים חברתיים גם במקומות אחרים בעולם. למרות שבכל מקום הסיטואציה שונה לנוכח התכנים השונים והמיוחדים של הדת השלטת, אך כוחה של המודרניות להביא אותם תוצרים של פלורליזם, ועקב כך ירידת כוחה של הדת, שריר גם בחברות אחרות מזו האירופית. וכאן בעצם יסודה של תזת החילון – המודרניות שמאופיינת כמצב חברתי מחד וכסוג של תודעה מאידך, היא כוח שכובש עוד ועוד תרבויות וחברות ולכן היא כוח שהולך ומחלן את העולם בהכרח. אם עדיין יש דת בעולם (ואכן – יש דת בעולם בלא מעט מקומות, בלשון המעטה) זה כיוון שהמודרניות לא הגיע לשם, ואם היא כן הגיע – הרי הדת שם אינה כמו הדת של פעם. כעת היא סחורה בשוק של רעיונות מתחרים וללא כל הילה של קסם או קדושה.

תזת החילון מציגה את החילון כתוצר של מאבק בין דת למודרניות אשר טענה להחלפתה. כתוצאה ממאבק זה התגלה כושרו של האדם לחיות את חייו גם בלי דת והתגלתה יכולתה של החברה להתארגן ללא המוסדות וההנחות הדתיות. דבר זה מהווה מודל למה שיקרה בכל חברה אשר תתמודד עם המודרניות. היכולת להסיק מחברה אחת לשנייה, נניח מאירופה לקונגו, מתבססת על טבע האדם שהוא דומה בכל מקום. הצורה שהאדם הגיב לדת באירופה בזמן המפגש עם המודרניות תהיה הצורה שהוא יגיב אליה בקונגו. זהו טבע האדם אשר התפשט מהצרכים הדתיים הלא אימננטיים והלא מהותיים שלו בחברה המודרנית. מכיוון שישנו קשר סיבתי הדדי בין התודעה הפרטית לבין המבנה החברתי, הרי מבנה חברתי מודרני, המייתר את הדת מכל תפקיד והופך אותה לזניחה ולא אמינה, ישפיע גם על התודעה הפרטית שתתגלה כחילונית. מכאן, גם בקונגו יתגלה טבעו החילוני של האדם כאשר היא תהיה מודרנית.

#

ביקורת על תזת החילון

את הביקורות על תזת החילון אפשר לחלק לשני סוגים – ביקורת על חוסר שלמותה ואי התאמתה למציאות עקב חוסר יכולתה להסביר תופעות מסוימות, או ביקורת על הנחותיה ומכאן על תקפותה כולה. בעוד שהסוציולוגים האמריקאים ברשות רודני סטארק תקפו את תזת החילון בכל הרמות – החל מההנחות וכלה בממצאים, התפכחותו של פיטר ברגר הביאה אותו לבקר את התזה ולטעון שהיא לא שלמה, כלומר שהיא מציגה רק פן אחד של המציאות, ולכן יש לזנוח חלק מהנחותיה בכדי לבנות אותה מחדש על בסיס הולם יותר. ביקורתו היא ביקורת על החד ממדיות של הניתוח ההיסטורי בדבר הדת בהיסטוריה – משמע, ביקורת על הדגש הרב שתזת החילון שמה על הדעיכה של הדת תוך כדי התעלמות מהרה-וויטאליזציה של הדת דווקא לאור מודרניות. משמעות דברים אלו היא שלחילון ול"תחייה" של הדת במודרניות ישנו גורם משותף – המודרניות, ואל לה לתיאוריה הדנה בהשפעת המודרניות על הדת להציג רק צד אחד של המשוואה. כך שברגר לא זנח לחלוטין את תפיסת היסוד של השפעת המודרניות על הדת. המרת דעתו היתה שהשפעה זו לא בהכרח מובילה לדעיכה, אלא עלולה גם להביא להשתמרות והתגברות של הדתות – מה שתואם יותר את התופעות בעולם לקראת סופה של המאה ה-20.

#

ברגר המאוחר

"ההנחה שאנו חיים בעולם מחולן (secularized) היא טעות. …העולם היום, עם קצת יוצאים מהכלל, הוא דתי כשם שתמיד היה ובמקומות מסוימים אף יותר. זה אומר שכל הספרות של ההיסטוריונים ומדעני החברה שנקראת תזת החילון במהותה מוטעת." כך ברגר כתב ב-1999, ובעצם מבקש להשליך לפח את הטענה ש"מודרניזציה בהכרח מובילה לדעיכת הדת, גם בחברה וגם במוחו של הפרט". ובנקודה זו בדיוק הוא מוצא את טעותו ואת טעותם של מדענים רבים אחרים-  ההכרח לא קיים. אם ההכרח לא קיים אזי משהו השתבש במחקר אשר קשר בין מודרניזציה לדת. כי אם אכן הייתה דעיכה של הדת הרי אין זה בהכרח כתוצאה של המודרניזציה. אם לא הייתה דעיכה של הדת הרי ישנו פגם במחקר מלכתחילה אשר קישר בין הדברים והוליד מסקנות לא נכונות הסותרות תופעות אמפיריות.

ברגר מפנה אותנו להסתכל על חברות שונות מאלו האירופאיות ולהתייחס אל מה שקורה שם מבחינה דתית בראיה נקייה מדעות קדומות ומושגים מדעיים טעונים אשר רלוונטים לאירופה בלבד. במילים אחרות- ברגר מפנה אותנו לבחון את הנטייה במחקר לראות בחברות חוץ אירופאיות, אשר משמרות את הדת שלהן, כתופעות שגרתיות, וטוען שאם ישנו יוצא מהכלל, הרי זה המקרה האירופי. יותר מכך: "הכלל" אף הוא אחר – מודרניות לא מביאה בהכרח לדעיכת הדת. לכן אם באירופה ישנו קשר בין מודרניות לדת בצורה של דעיכת הדת – יש להסביר זאת כתופעה ייחודית, ולא כפרדיגמתית.

הבעיה, לפי ברגר, היא שתזת החילון מקשרת קשר סיבתי בין המצב החברתי לבין התודעה הפרטית. יתכן שהחברה השתנתה אך הפרט עדיין שימר את הרצון לוודאות. ללא הבנה זו אנו נשוב ונתקל במכשול כאשר נבוא להסביר את הישארותן וצמיחתן של תנועות דתיות אורתודוקסיות ומסורתיות כמעט בכל חברה אשר נבחנת, וזאת בניגוד לדעיכתן של תנועות ליברליות, או כאלו אשר מוכנות לעשות "פשרות" עם המודרניות.

אכן, המודרניות חתרה תחת הרבה מהוודאויות הישנות אשר הדתות התבססו עליהן, אך בדיוק בגלל זה תנועות (בעיקר דתיות), אשר יציעו וודאויות חדשות יצברו קהל ואוהדים חדשים, וידעו לשמר אותן. לתהליך זה קורא ברגר קונטרה-חילון–  תגובה של הדתות, אשר לנוכח המודרניות והספק שהיא השרתה, הופכות למקור של וודאיות כלפי העולם והחיים. תופעה זו משגשגת ביחד עם הנטייה לחילון של כוחות המודרניזציה.

אך עדיין ישנם שני יוצאים מהכלל שראוי לציין ולחקור: המקרה האירופי – ששם נראה שתזת החילון זוכה לתוקף אמפירי. במקרה של אירופה, ישנם עדויות רבות לחילון, גם ברמת האמונה הפרטית, וגם ברמת ההתנהגות הדתית של הפרט ושל החברה כולה. המקרה השני הוא העלית האינטלקטואלית בעולם, שמהווה תת תרבות חילונית ואשר חבריה הם אנשי האקדמיה ובעיקר במדעי החברה ובמדעים ההומניסטים. עלית זו היא ה"נושאת" של הקידמה ושל אמונת תקופת הנאורות וערכיה. אך בעוד שבפועל הם מהווים מיעוט ביחס לכלל האוכלוסייה, השפעתם והנפח התרבותי שהם תופסים רחבים מאוד: הם אלו אשר שולטים במוסדות אשר מגדירים את המציאות, בעיקר דרך מערכות החינוך ודרך תקשורת ההמונים.

יש לזכור שברגר, למרות ביקורתו, גדל בתוך הפרדיגמה, ולאור זאת יש להבין אותה – ביקורתו היא מתוך הפרדיגמה. אין הוא טוען שלא מתקיים תהליך של חילון, או שהמודרניזציה לא דוחפת לכיוון זה. אין הוא טוען שכל התזה לא נכונה. אלא, שחלקים בה חייבים להשתנות בכדי שהיא תוכל לכסות תופעות חברתיות רבות יותר, משמע "לשמור על התופעות", אשר כיום נראות כסותרות אותה ושהיא מתקשה להתמודד איתן, כגון צמיחת תנועות דתיות חדשות או התגברות הכוחות השמרנים בחברות שונות.

ברגר מציע לזנוח את הקישור הסוציולוגי הקלאסי, אך הבעייתי בעיניו, בין מבנה חברתי לאופיים של חברי הקבוצה. רק אם נניח שאין השפעה ישירה או הכרחית בין שני אלו (כמו שדורקהיים טען 100 שנה לפני כן) נוכל להבין את התגברות האורתודוקסיה בעולם. כי אם אכן המודרניזציה, הבאה לידי ביטוי במבנה החברתי, משפיעה על התודעה הפרטית, שנגלת כחילונית, אזי על רקע מה צומחת ומתארגנת מחדש התחייה הדתית? מהיכן שואבות התנועות הדתיות את סמכותן, כוחן וחבריהן? התשובה היא שהדת ממשיכה להתקיים ולצבור כוח מכיוון שהמודרניות לא מביאה באמת לחילון התודעות הפרטיות, גם אם היא מביאה לשינויים החברתיים שדוחפים לדעיכת הדת בזירה הציבורית.

טענתו של ברגר היא שהשפעותיה של המודרניות, וביניהן תהליך של חילון, הן רק בגדר פוטנציאל שיצאו אל הפועל אם לא יתקלו בכוחות נגד, כפי שהתרחש במקרה האירופי. לכן, עלינו לראות את התגברות והשתמרות הכוחות הדתיים והדת עצמה כפי שהן – זהו מצב אקטואלי אשר מרמז על כוחות נגד לחילון – כוחות של קונטרה חילון. שני כוחות אלו, החילון וקונטרה החילון, הם תוצר של המודרניות. הקונטרה חילון איננו תגובה לחילון, הם באים יחדיו – מתוך המודרניזציה עצמה נבעו שני התהליכים של שימור והפחתה של הדת. בעייתה של תזת החילון היא שהיא בחרה להדגיש את הצד הפוחת של הדת תוך כדי התעלמות מממשותם של כוחות השימור של הדת, מה שהוביל בסופו של דבר לכך שהיא נכשלה בלהבין תופעות קונקרטיות, כגון התגברות כוחות שמרניים על חשבון כוחות רפורמים, ונטתה לפקפק באותנטיות של הדתיות המודרנית.

ברגר טוען למעשה שהדת לא איבדה את החיוניות שלה לפרט, לכן אירגונים דתיים יכולים ל"קום לתחייה" ולשרוד גם בעולם המודרני, וחלקם, אלו המציעים וודאות בעולם לא וודאי, אף יכולים לצמוח ולשגשג: ארגונים דתיים מסוימים אמנם איבדו מכוחם אך "אמונות דתיות ומעשים דתיים המשיכו למרות זאת להתקיים בחיי הפרט".

לנוכח זאת אפשר להבין כראוי את אמירתו מ-1999, אמירה שמבטאת יותר מכל את עמדתו החדשה שבאה לאחר זניחתו את תזת החילון הקלאסית וכך הוא אומר – "מה שדורש הסבר זה לא המדרסות הדתיות בקהיר אלא התרבות החילונית של האוניברסיטאות כגון אוניברסיטת שיקאגו, מכיוון שזו, מול החיוניות של האיסלאם הממשיך להתקיים בכוח רב אל מול המודרניות, היא תופעה חדשה ויוצאת מהכלל".

#

בנימה אישית אומר שתזת החילון העסיקה אותי בתואר השני ועליה כתבתי את עבודת המאסטר ב-2003 בתוכנית ללימודי דתות באוניברסיטת אביב (בית הספר לפילוסופיה). בעבודה התמקדתי במחלוקת על תזת החילון בסוציולוגיה של הדת. כאשר הצגתי את המחלוקת לאחד המרצים במדעי הרוח, הוא אמר משפט שיש לזכור תמיד כשמדברים על החילון ועל המחלוקת בגינו. דבריו שהתייחסו לפיגועי התאומים ב-2001 היו בערך כך – סוציולוגים אירופים מתווכחים עם סוציולוגים אמריקאים על תוקפה של תזת החילון, עד שבאו מוסלמים והראו לכולם שזו בסך הכל מחלוקת פנים נוצרית ושיש מחוץ לנצרות עולם שלם שחושב אחרת.

ואכן, המחלוקת על החילון לא נגמרה, גם אם חילופי המהלומות בין רודני סטארק וסטיב ברוס נחלשו ואף פסקו. כיום היא מתרחשת באופנים שונים, תחת הנושא של גלובליזציה ופונדנמנטליזם, ומתוך הבנה שיש לזנוח את האקסיומה האירופית לפיה המודרניות מביאה בהכרח לחילון, וכי אין לפקפק באותנטיות של הדת במקומות שונים בעולם. במידה מסוימת, זה היה הפיכחון של ברגר מהשיכרון האירופי, מה שהביא אותו לשנות כיוון וללמוד וללמד את הכוחות שמעצבים את הדת – לא מתוך הנחה אידיאולוגית שהיא שקרית ומוטעת וללא ניסיון לבטל את מושא המחקר שלו, אלא כמדען אמיתי שבוחן את העובדות ומנסח תיאוריות שמנסות להסביר כמה שיותר עובדות. וזו גדולתו.